ספר שמואל פותח במצוקתה הקשה של חנה כאישה עקרה הכמהה לילד. ושלוש הצעות ניתנות לחנה להתמודד עם מצוקת לבה.
אלקנה בעלה קורא לה לוותר, להבין שאין בכוחה לשנות את המציאות ולשמוח בטוב שבחייה ” חנה למה תבכי… הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים“.
פנינה צרתה, מתגרה בה ומחריפה את כאבה ” וכעסתה צרתה גם כעס”. שלא תישאר בדיכאונה אלא תכעס ותתריס כלפי שמים. שהכעס מעורר חיות, תנועה ושינוי.
ועלי הכהן המכוון אותה להתפלל אל הקב”ה, בדרך המקובלת, דרך הכהן שהינו המקשר בין האדם לאלוקיו.
אך חנה בוחרת ללכת בדרך משלה – “ותתפלל על ה’ ובכה תבכה”
חנה פונה ישירות אל הקב”ה ומתפללת אליו מתוך עוצמת מצוקתה, תפילה נטולת עכבות המאפשרת דו-שיח אמיתי עם בורא עולם, תפילה ההופכת את תחינת הלב הנשית למודל של עבודת האלוקים.
ועוד סוד גדול מלמדת אותנו חנה : ונתתיו לה’ כל ימי חייו” – חנה מבקשת למען עצמה, מבקשת להגשים את חלומה אך בד בבד מתחייבת לנתינה שהינה מעבר לרצונותיה האישיים. נתינה שיש בה הגשמה של יעוד.
זו גדולתה של תפילת חנה בהבנה שמילוי כמיהת הלב אינה רק מילוי צורך אישי אלא מילוי הצורך האישי כנותן בידינו כלי לתרום דרכו לעולם. כדברי הבעש”ט האומר שהצורך האישי הוא למעשה הביטוי החיצוני לרעבונה של הנשמה להגשמת תפקידה בעולם הזה.
“ויתן ה’ לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו“. אמן כן יהי רצון.
נשים מספרות