ציפורה שבשמה מצויות המילים – “פֶּה” ו”צֹר”. מרמזת למהות זוגית שבה היא משלימה את שחסר משה שהיה “כְבַד פֶּה…” ולא מל את בנו בצור.
משה בורח ממצרים מגיע למדיין, מתארח בבית יתרו כהן מדין. רועה את צאנו. ובאחד הימים נגלה אליו הקב”ה בסנה. שולח אותו להוציא את עמו ממצרים.
משה, צפורה ושני בניהם מתחילים את הדרך למצרים. ומספר הכתוב: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
מבינה ציפורה את מהות “הפגימה”. שלא מל משה את בנו התינוק מחשש לסכנות הדרך. ומבינה את משמעות הברית המיוחדת שבין ה’ לישראל, שכאשר עומד משה להיות שליח ה’ לגאול את ישראל לא יתכן שלו עצמו יהיה פגם בברית. ויודעת את דרך התיקון. ובהתערבות מהירה ונועזת, היא אוחזת בצור, מתקנת את הפגם, מצילה את משה, ומאפשרת את המשך דרכו כשליח ה’.
לאחר עשית הברית – “וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים אתה לי חתן דמים לַמּוּלֹת” פעמיים בדבריה לאחר הברית חוזרות המילים חתן ודמים.
יתכן ומרמזת לנו ציפורה את סוד החיבור הזוגי בין הדם הנשי (הוסת) והדם הגברי (המילה) והרי “הדם הוא הנפש”. חיבור זוגי בו חוברים יחדיו הנשי והגברי לכדי ברית המשלבת גוף ונפש. ברית רוחנית גבוהה היודעת את סוד העלאת החיבור הזוגי בגוף לכדי ברית ברמת הנפש. להיות הנפשות משלימות זו את זו ומביאות גאולה לעולם.
נשים מספרות