“חַכְמֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ” משלי יד א
אביגיל
האותיות ג.א.ל בשמה של אביגיל. וכן, היותה יורדת למפגש עם דויד רכובה על החמור, המסמל במסורת את בוא המשיח, מכוונים אותנו לגלוי נדבך בתהליך הגאולה.
אביגיל מגלה את הסכנה המרחפת על ביתה, יוצאת מהמרחב הנשי המקובל, להציל את ביתה. היא מתגלה בפני דויד כאישה יפת תואר וטובת שכל האומרת את קולה.
והמאפיין את קולה הוא יכולתה להבין את חששותיו של דויד, לדבר אל מסתרי ליבו ובכך למנוע ממנו לפגוע בביתה. אומרת אביגיל – “ועתה אדני חי ה’ וחי נפשך, אשר מנעך ה’ מבוא בדמים,… כי מלחמות ה’ אדני נלחם, …ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב…לשפך דם חנם”. מבינה אביגל שדויד חושש להיות “איש דמים”, ובחכמתה היא אומרת לו שהעימות עם נבל אינו “מלחמות ה’ אליהן הוא יידרש בהמשך חייו. נוגעת אביגיל בנשמתו של דויד השומע ומקבל את דבריה.
במסע תיקון האור הנשי מתגלה המפגש בין דויד לאביגיל כמפגש בין הנשי והגברי בו האישה מתגלה מול הגבר במלוא יופיה וחכמתה, רואה לשורש נשמתו, משמיעה את קולה והגבר שומע, מקבל ומודה. “ברוך ה’ א-להי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי. וברוך טעמך וברוכה את, אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים… ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך“ .
מפגש המוביל לחיבור זוגי בברית נישואין. ומרמז למפגש פנים בפנים, כמפתח לתיקון ולגאולה.
ליאת שרף
מעניין מאד…אהבתי